מפת דרכים: התמסרות, הימנעות והרחבת החוויה הגופנית
כשכאב נמשך לאורך זמן, הוא יכול להפוך ליותר מתחושה שמופיעה בגוף. הוא מתחיל להשפיע על האופן שבו אנחנו פוגשים את הגוף עצמו. תנועה מסוימת כבר מזוהה עם כאב, אזור מסוים נעשה מקום שנזהרים ממנו, ותשומת הלב לומדת לחפש איפה כואב עכשיו ואיפה עלול לכאוב אחר כך. בפיברומיאלגיה ובמצבים של רגישות מתמשכת, החוויה הזאת יכולה להיות רחבה במיוחד: גם מגע שאמור להיות נעים לא תמיד נחווה כך.
בטיפול אני נע בין איכויות שונות של מגע. לפעמים מתחילים דווקא בטקטילי — מגע של העור, גבולות הגוף, חום ותנועה קטנה. במקום אחר יתאים לחץ עמוק, הישענות או עבודה עם השרירים והרקמות. המעבר ביניהם מאפשר לנו לבדוק לא רק כמה לחץ הגוף מסוגל לקבל, אלא איזו חוויה נוצרת בתוכו כשהוא מקבל אותו.
למשל, אזור שכואב במגע ישיר יכול לפעמים לקבל תחילה מגע רחב מסביבו. במקום לנסות מיד "להיכנס לכאב", אפשר לתת לגוף להרגיש את הגבולות של האזור, את המשקל שלו על המיטה ואת המקומות הסמוכים שבהם המגע דווקא נעים. במקרה אחר, דווקא לחץ עמוק, ברור ויציב יכול להיות נעים יותר ממגע קל וזהיר. הגוף אינו מגיב רק לפי המשוואה של חזק או חלש.
וזה מבחינתי חלק חשוב מהעבודה עם כאב: לא לנסות לשכנע את הגוף שהכאב אינו קיים, ולא להפוך כל תחושה לתרגיל בהתגברות עליו. אלא לאפשר לחוויה הגופנית להתרחב סביבו.
כי לצד כאב יכולים להתקיים גם חום, משקל, נועם, תנועה, גבול, מוכלות ותחושה של ביטחון. וככל שהגוף מצליח לפגוש יותר מהאפשרויות האלה, הכאב אולי נשאר חלק מהחוויה — אבל הוא כבר אינו בהכרח כל החוויה.
